11 Apr
11Apr

אוקיי, היי.
הפעם החלטתי לשתף אתכם בנושא שלאחרונה מצאתי את עצמי חושבת עליו, חייה אותו ומסתבכת איתו.
אדבר איתכם על דימוי גוף.


כילדה, הייתי עם ביטחון מטורף! הייתי אומרת כל מה שאני חושבת, הולכת בביטחון ומדברת בביטחון אבל עד שזה הגיע לרגע, שיש לי הופעה. שצריך ללבוש בגדים. אתן לכם רקע, רקדתי מגיל 3, ריקוד היה כל חיי אבל יחד עם זאת, המסגרת הזו... אוי..
סבלתי מדימוי גוף באופן הכי נוראי שיש. חלילה לא קיבלתי מהמשפחה שלי שום הערות שגרמו לי להרגיש ככה, ההפך היה אוכל בבית והרבה. דווקא מי שגרם לי להרגיש ככה הייתה הסביבה שלי מחוץ לבית.

כל הערה הכי קטנה נכנסה לי ללב. תבינו הייתי רקדנית במשך 19 שנה. אתם יכולים לתאר לעצמכם מה זו התחושה הזו בהופעות ותאמינו לי היו הרבה מאוד כאלו.. לעמוד על הבמה עם כל האדרנלין שבגוף ומה שנמצא לי בראש זה המנגינה החוזרת שהייתי שומעת מהמורה שלי; "אל תקרעי את הבגדים, תזהרי, קדימה תכניסי בטן, את נורמלית שיש לך כרס קטנה?!, מה קורה עם הרגלים שהן גדולות, הידיים רחבות". להיות במסגרת כזו זה קשה לכל ילדה, לשמוע לפני הופעה "נעם זוזי הבגדים האלו לא יעלו עלייך" "את יכולה להעלים את הבטן הזו את פשוט לא רוצה" ועוד משפטים שהם ממש לא נותני מוטיבציה. כן כן בדיוק דווקא זו שאמורה להיות המנטורית, זו ששומרת עלי בזמן שאמא ואבא לא יכולים להיכנס לחזרות או אל מאחורי הקלעים בכל הופעה. ניצלה כל אבל כל הזדמנות לרמוס- לא רק אותי חשוב לציין כל ילדה שהיה לדעתהפגם בנראות שלה. 


אוי... אם הייתי יכולה לחזור לאותו רגע ולהגיד לנעם הילדה שהכל יהיה בסדר ולא לשתוק לאותה אישה קטנה שכרגע אני עדינה במילים שאמרה לי את זה, הייתי עושה את זה.

כילדה לא דיברתי על כל מה שעבר לי בנפש, כנראה פחדתי לשתף שלא ישפטו אותי, שלא יבקרו אותי ובטח שלא ירחמו עלי.  בלימודים, במיוחד ביסודי סבלתי מהמון חרמות. כן אני יודעת. זה נוראי עבור ילד לעבור את הדברים האלו ולנסות להתמודד. הרצון להיות מוקף בחברים אבל לעמוד על שלי לא עבד לי כל כך.

בטוחה שאתם שואלים איפה המשפחה.. אז ככה. לא סיפרתי להם, כן כזה פשוט. הייתי אלופה בלהסתיר את התחושות האלו. למה? רק המחשבה שיחליטו להוציא אותי מהריקוד עוררה בי פחד לא נורמלי. ותאמינו לי אחרי שראיתי את התגובה שלהם אחרי שבכיתי פעם אחת, תגובה שהגיעה ובצדק לאותה "מנטורית" הבנתי שמגנים עלי אבל לא הייתי מוכנה לוותר על ההופעות ולא על הריגוש שעולים על הבמה. 

מה שלא הבנתי אז זה שכל הדבר הזה הפך לאכילה רגשית.
אכלתי בשביל להתמלא, לא במובן של הבטן אלא במובן הנפשי. הכל בא ליד ומהיד לבטן.
בתחושה שלי הייתי כדור קטן.
כל הזמן שמעתי מהסביבה שלי: "את- את יפה, אבל... שלושה, ארבעה קילו פחות את תהיי וואו".
מי אתם אותם אנשים שתגידו לנו מה זה "ואוו", למה הקשבתי לכם? למה הקשבתי לאנשים בתעשייה הזו שראו את עצמם כאיזו "גורו" וכל מפגש איתם הייתי בלחץ לאכול, שפתאום שדיברו עלי ועל הגוף שלי מול הפרצוף שלי? פחדתי לעלות על משקל, פחדתי לאכול בהופעות שלא יסתכלו מה אכלתי. 


זו לא הייתה תקופה טובה, להסתיר ולהתמודד לבד וזו הייתה תקופה ארוכה של מאבקים פנימיים עם עצמי, אולי הם צודקים?! אם אהיה רזה כמו שהם אומרים אהיה מאושרת? אראה יותר טוב? יקחו אותי לעוד הופעות? יהיה לי טוב?.

היום יש לי תשובה לזה, אולי אם לא הייתי עוברת את כל זה לא הייתי יודעת שזה לא בסדר, שזה לא נכון. העולם לא מתחלק לרזים ושמנים. אני קובעת מתי אני מאושרת.
החלטתי לא לבכות על זה כל החיים ועל התחושה בילדות. ההפך, לקחתי את זה קדימה למקום שמחזק אותי. שאני מבינה שזה בסדר! שזה החיים, שזה נכון ומתאים לי !
נכון האכילה הזו, היא עד היום. כשאני בלחץ, כשרע לי אני הולכת לחבריי הטובים, האוכל.
לפני שנה ירדתי 14 קילו, קולטים?! אני? אבל כן.
משהו קרה לי בגוף.
לפני שנה הייתי במקום עצוב, איבדתי מישהי נורא יקרה לי. וחזרתי לאכול.
היי

אל תרחמו עלי לרגע ! אכלתי, נהנתי !!
זו אני, אני שלמה עם עצמי, מאושרת עם עצמי. זה קשר שלי ושל עצמי.
אני לא הולכת להיכנס יותר מידי על הסיפור שלי כילדה את זה אני שומרת לפעם אחרת. אבל ממה שסיפרתי לכם על קצה המזלג,
הבנתי כמה דברים:
 

אני מחליטה איך אני נראית.
אני מחליטה מה נכון לי.
אני מחליטה מה המידה שלי.
אני קובעת מתי ואיך אני נכנסת "למשטר".
אני קובעת למה אני נכנסת למשטר.
הכל סובב בהחלטה שלי.

החלטות וקביעות שלי לא של אף אחד אחר, אף מורה לריקוד / בן זוג/ חברים  מי שהוא לא אתם יגיד לכם איך אתם נראים ומה יותר יפה עבורכם. או מהו מודל היופי הזה שהם רודפים אחריו.
אף אחד. רק אתם.

 

הבנתי עוד משהו, יש נפילות ויש עליות. זה חלק מהחיים. אני לא רוצה להיות רזה אני רוצה להיות בריאה ושלמה עם עצמי.
אני רוצה להיות בטוחה בעצמי. והבטוחה הזו זה לא אומר להיות מידה 32, כי זו לא אני. כמובןןןן שהייתי שמחה להיראות כמו דוגמנית של ויקטוריה סיקרט אבל כרגע זו לא המטרה שלי, אם יבוא יום ואני אחליט ככה, אז נראה..
אבל זה יהיה שזה יבוא ממני. כל דבר שיגרום לי לאושר- למרות שאוכל גורם לי לאושר אז אני בספק שזה יקרה.


ובקשה שלי אליכם- אל תעירו לילד שאוכל יותר מידי תנסו להבין מה קורה איתו. ויותר מזה אל תרשו לעצמם לקבוע מהו מודל היופי ולבקר את הסביבה שלכם. זה עושה אתכם לא יפים אפילו אם אתם "רזים".


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.